כמה לילות כבר נגמרו ככה — הטלפון מולך, ההודעה שלו פתוחה, ואת מחפשת בה מה שאין בה?
אולי הכול התחיל אחרי הדייט הכי טוב שהיה לכם,
אחרי הפעם הראשונה...
או אחרי שכתב שהוא צריך זמן לחשוב.
ומאז הוא מתרחק, ואת סופרת שעות.
את סופרת כי אכפת לך.
מי שלא אכפת לה, לא סופרת.
«נראה לאחרונה היום 14:32».
וההודעה שלך? עדיין שני וי אפורים.
כל רטט מקפיץ אותך,
ובכל פעם זה עדיין לא הוא.
ביום את מתפקדת.
ובלילה חוזרות אותן שאלות:
«הוא היה בעניין, יזם הכול. ירד לו ממני?»
«מסנן אותי, אבל כשמדברים הוא כן רוצה. אני מגזימה?»
ובסוף את עונה לעצמך, כמו תמיד: «לכי תדעי.
אולי לא בעניין, אולי עסוק, ואולי מחכה שאני אעשה צעד.»
אם תשאלי אותו, זה יישמע לוחץ.
ואם לא תשאלי, תישארי עם זה עוד שבוע…
אז את מחכה בשקט, כדי לא להיראות נואשת,
בלי לדעת אם יש בכלל בשביל מה לחכות.
והריחוק שלו נמשך לילה אחרי לילה, ואת עדיין לא יודעת לאן הוא הולך,
או אם כבר נגמר ואף אחד לא טרח להגיד לך.
ואז מגיעה השאלה שאת לא מצליחה להפסיק להריץ: «מה עשיתי לא נכון?»
ואחריה שאלה יותר גרועה: «אולי משהו לא תקין בי»...
אין בך שום דבר לא תקין.
ואת גם לא לבד עם זה.
את אותה שאלה בדיוק אני מקבל כל יום,
מנשים שלא מכירות אחת את השנייה.
ואם נשארה לך תקווה קטנה שזה עוד יסתדר,
אני לא אבקש ממך לוותר עליה.
והחברות ששאלת? כל אחת ענתה לך משהו אחר: להתעלם, לשאול אותו ישר, לשחק אותה קרירה, להישאר נאמנה לעצמך.
אף אחת מהן לא שאלה את השאלה היחידה שמשנה באמת:
מה קרה אצלו, ולמה דווקא עכשיו?
